מאמר זה מזמין את הקורא לבחון בכתובים את השאלה הבאה: האם צריך להיות פסטור אחד המטיף כל שבוע, או שההטפה צריכה לבוא מכל האנשים (כפי שרוח הקודש מדריך אנשים לדבר)? אנא, שקלו את הפסוק הבא:
בָּרוּר מְאֹד שֶׁהַמַּטָּרָה הָיְתָה שֶׁהַקְּהִלָּה תִּבָּנֶה עַל יְדֵי תְּרוּמָתוֹ הָאִישִׁית שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד (קוֹרִינְתִּים א׳ י״ד:ה׳,ט״ז). זֶה מוּדְגָּם שׁוּב בְּמִכְתָּבוֹ שֶׁל פּוֹלוֹס אֶל קְהִלַּת אֶפְסוֹס:
הָאֱלֹהִים נָתַן מַתָּנוֹת שׁוֹנוֹת לַאֲנָשִׁים שׁוֹנִים כְּדֵי שֶׁהַקְּהִלָּה תִּבָּנֶה בְּ«חֶסֶד הָאֱלֹהִים הַמְגֻוָּן» (פֶּטְרוֹס א׳ ד׳:י׳). אִישׁ אֶחָד אֵינוֹ מַחֲזִיק בְּכָל הַמַּתָּנוֹת הַשּׁוֹנוֹת שֶׁל הָאֱלֹהִים. לָכֵן, אִישׁ אֶחָד אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל עֲבוֹדַת בִּנְיַן גּוּף הַמָּשִׁיחַ. פּוֹלוֹס שׁוּב מַדְגִּישׁ אֶת הַצֹּרֶךְ שֶׁהַגּוּף יִפְעַל יַחַד בְּקוֹרִינְתִּים א׳ י״ב:
הִנֵּה דֻּגְמָה אַחַת שֶׁל אִישׁ, דִּיּוֹטְרֶפֶס, שֶׁאָהַב לִהְיוֹת בָּרֹאשׁ, אוֹ אָהַב לִשְׁלֹט בַּקְּבוּצָה. מְסֻכָּן שֶׁאָדָם אֶחָד יִהְיֶה מְמֻנֶּה עַל כָּל קְהִלָּה. זֶה אֵינוֹ מַשְׁאִיר מָקוֹם לְאִזּוּנִים וּבְלָמִים. אֲפִלּוּ מְנַסְּחֵי חֻקַּת אַרְצוֹת הַבְּרִית עִצְּבוּ אֶת הַשִּׁיטָה עַל פִּי רַעְיוֹן שֶׁל וַעֲדַת זְקֵנִים, קְבוּצַת אֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַחְדָּו יִהְיוּ מְמֻנִּים עַל הַמֶּמְשָׁלָה.
הוֹרָאוֹת פֶּטְרוֹס לְזִקְנֵי הַקְּהִלָּה הָיוּ: «רְעוּ אֶת עֵדֶר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם» (פֶּטְרוֹס א׳ ה׳:ב׳), אַךְ «לֹא כְּמִתְעַמְּרִים בְּנַחֲלַת ה׳, כִּי אִם בִּהְיוֹתְכֶם מוֹפֵת לַצֹּאן» (פֶּטְרוֹס א׳ ה׳:ג׳).
עלינו לזכור שהסיבה להתכנס ולהיאסף מדי שבוע היא (1) לבצוע לחם (מעשי השליחים ב׳:מ״ב), (2) התפילה, (3) תורת השליחים, (4) לעודד ולהוכיח זה את זה לאהבה ולמעשים טובים (עברים י׳:כ״ד–כ״ה), (5) ללמד ולהוכיח זה את זה במזמורים ובתשבחות ובשירות רוחניות:
לֹא. נִרְאֶה שֶׁמִּדֵּי פַעַם מִישֶׁהוּ הָיָה בָּא לַקְּהִלָּה בְּאֵזוֹר מְסֻיָּם וְנוֹטֵל אֶת רְשׁוּת הַדִּבּוּר. דֻּגְמָה בּוֹלֶטֶת לְכָךְ הִיא פּוֹלוֹס הַמַּטִּיף לַקְּהִלָּה בְּטְרוֹאַס. הֵם נֶאֶסְפוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ לִבְצֹעַ לֶחֶם, וְ«וַיֶּאֱרַךְ הַדָּבָר עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים כ׳:ז׳).
אַךְ אִם אָדָם אֶחָד בִּלְבָד מַטִּיף מִדֵּי שָׁבוּעַ, וְאֵין הִזְדַּמְּנוּת לְעוֹדֵד וּלְהוֹכִיחַ זֶה אֶת זֶה, אוֹ לִשְׁמֹעַ מֵאֲחֵרִים, אֲזַי הַגּוּף אֵינוֹ נִבְנֶה בְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֱלֹהִים צִוָּה. וְ«אַל תִּתְעוּ; לֹא יִתֵּן הָאֱלֹהִים לְהָתֵל בּוֹ,
כִּי מַה שֶּׁזָּרַע הָאָדָם אֹתוֹ יִקְצֹר» (גָּלָטִים ו׳:ז׳). נִקְצֹר אֶת אֲשֶׁר נִזְרַע. אִם לֹא נִשְׁמֹר בִּזְהִירוּת אֶת תּוֹרוֹת דְּבַר הָאֱלֹהִים, הַקְּהִלָּה תִּסְבֹּל. צְמִיחָה אֲמִתִּית שֶׁל הַקְּהִלָּה יְכוֹלָה לָבוֹא רַק מִצִּיּוּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַדְּבָרִים בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוּא צִוָּה (יְהוֹשֻׁעַ א׳:ח׳, תְּהִלִּים ל״ז:כ״ג, קוֹרִינְתִּים א׳ י״ד:מ׳).
תפילתנו היא שתשקלו את הכתוב, ותהיו כאנשי בארי ותחקרו את הכתובים מדי יום, לראות אם הדברים כן: