וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה

הָאָדָם הָיָה יָחִיד בְּכָל־בְּרִיאַת אֱלֹהִים, בְּזֹאת שֶׁנָּפַח בּוֹ אֱלֹהִים. עָשָׂה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם שׁוֹנֶה מִן־הַבְּהֵמוֹת, כִּי לֹא רַק גּוּף גַּשְׁמִי הָיָה לוֹ, אֶלָּא גַּם נֶפֶשׁ חַיָּה.

מִצְוַת אֱלֹהִים הָאַחַת

וַיִּטַּע אֱלֹהִים גַּן בְּאֶרֶץ־עֵדֶן וַיְהִי־בוֹ עֵצִים רַבִּים מִינִים שׁוֹנִים. וּבְתוֹךְ הַגָּן הָיוּ שְׁנֵי עֵצִים נִכְבָּדִים, עֵץ הַחַיִּים וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים כִּי מִכָּל עֵץ נֶחְמָד תֹּאכֵלוּ, זוּלָת אֶחָד. וְעַל־אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעֵצִים הַנִּכְבָּדִים, עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, אָמַר אֱלֹהִים: "לֹא תֹאכְלוּ!" לֹא רַק אָסַר אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֶאֱכֹל מִן־הָעֵץ, אֶלָּא גַּם הִבְטִיחַ כִּי בַּיּוֹם אֲשֶׁר יֹאכַל מִמֶּנּוּ — מוֹת יוּמָת.

הָאָדָם חָטָא לֵאלֹהִים

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטְעְתָה וְנִפְתְּתָה מִן־הַנָּחָשׁ, אָכְלָה מִן־הַפְּרִי. וַתֵּרֶא אֶת־יֹפִי הָעֵץ וּפְרִיוֹ, וַתַּאֲמֵן כִּי יַשְׂכִּיל אֹתָהּ— וַתֹּאכַל מִמֶּנּוּ, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.

הֲמֵת הוּא?

וַיְהִי, הֲמֵתוּ? נִפְקְחוּ עֵינֵיהֶם וַיִּתְפְּרוּ לָהֶם חֲגֹרוֹת. בַּגּוּף הָיוּ חַיִּים וּבְרִיאִים. בָּרוּר מִן־הַכָּתוּב שֶׁאָדָם וְחַוָּה לֹא מֵתוּ מִיתָה גּוּפָנִית. אַךְ אָמַר אֱלֹהִים…

בָּאֱמֶת מֵתוּ!

מָוֶת רוּחָנִי שֶׁל הָאָדָם

שימו לב שלפני שעברו על מצוות אֱלֹהִים הכתוב בבראשית ב׳:כ״ה מצהיר שהאיש ואשתו היו עֲרוּמִּים וְלֹא הִתְבּוֹשָׁשׁוּ.

ועכשיו, לאחר שאכלו מן הפרי האסור, ידעו כי הם עֲרוּמִּים ועשו להם חגורות, הסתתרו מפני נוכחות אֱלֹהִים, ואדם ירא כאשר קרא לו ה׳. משהו בהחלט קרה להם, אך לא מבחינה גופנית אלא פנימית. אכן, הם מתו, כפי שהבטיח אֱלֹהִים; אולם לא הייתה זו מִיתָה גּוּפָנִית, אלא מִיתָה רוּחָנִית.

וּמָה עִם בְּנוֹ שֶׁל אָדָם?

כַּאֲשֶׁר אָדָם הוֹלִיד אֶת־בְּנוֹ, נִכְתַּב כִּי הַיֶּלֶד נוֹלַד בִּדְמוּת וּבְצֶלֶם אָבִיו, אָדָם.

אָדָם נִבְרָא בְּצֶלֶם אֱלֹהִים. שֵׁת נוֹלַד בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת אָבִיו אָדָם, אֲשֶׁר נִהְיָה מֵת בְּרוּחַ. לָכֵן גַּם שֵׁת הָיָה מֵת בְּרוּחַ מִלֵּידָתוֹ.

כֵּן הַדָּבָר גַּם עַל כָּל בְּנֵי הָאָדָם

עַל־יְדֵי אָדָם הָאֶחָד, נִכְנַס הַחֵטְא לָעוֹלָם (בְּרֵאשִׁית ג׳). הַתּוֹצָאָה הָיְתָה מָוֶת, וּמָוֶת זֶה בָּא עַל אָדָם וְאַחַר כָּךְ עָבַר לְכָל־זַרְעוֹ (בְּרֵאשִׁית ה׳:ה׳). וּמִשֶּׁאֵין צַדִּיק שֶׁלֹּא יֶחֱטָא (קֹהֶלֶת ז׳:כ׳), מַצָּב זֶה נִתְפַּשׁ עַל כָּל הָאָדָם. לָכֵן, כָּל בֵּן לְאָדָם נוֹלָד לָעוֹלָם נוֹשֵׂא בְּקִרְבּוֹ אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁל חֵטְא וּמָוֶת.

כֵּן הַדָּבָר גַּם לְגַבֵּיְךָ

בְּנֵי אָדָם אַחֲרֵי מֶרְיוֹ שֶׁל אָבִיהֶם הָרִאשׁוֹן נוֹשְׂאִים בְּעִקְבוֹתָיו אֶת תּוֹצְאוֹת הַחֵטְא.

בִּגְלַל חֵטְאוֹ נִכְנַס הַמָּוֶת לָעוֹלָם, וּמֵאָז הַמָּוֶת נִגְלֶה בְּכָל־זַרְעוֹ.

כָּךְ נִרְאֶה שֶׁכָּל אָדָם נוֹשֵׂא מִשְׁפָּט, כִּי הַחֵטְא מֵבִיא עָלָיו גְּזַר דִּין. הַמַּצָּב הַזֶּה לֹא מִסְתַּכֵּם בְּמָוֶת וּבְדִין, אֶלָּא גַּם בְּהַכְרָזָה עַל הָאָדָם כְּחוֹטֵא מִלֵּידָתוֹ

כָּךְ נִגְלֶה שֶׁכְּבָר מֵרֶגַע הַהֵרָיוֹן אָנוּ קְשׁוּרִים לְאָדָם, וְנוֹלָדִים כְּמוֹתוֹ – בַּעֲלֵי גּוּף חַי, אֲבָל מֵתִים בְּרוּחַ, נִדּוֹנִים וּבַעֲלֵי חֵטְא.

כָּתוּב

זֶה מַה שֶּׁאֱלֹהִים אוֹמֵר עַל הָאָדָם, בְּמַצָּבוֹ הַטִּבְעִי, כְּשֶׁנוֹלַד אַחֲרֵי אָדָם:

הַכֹּל חָטְאוּ

לסיכום, מֵאַחַר שֶׁ"עַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וּבַחֵטְא הַמָּוֶת, וְכֵן עָבַר הַמָּוֶת עַל־כָּל הָאָדָם", כָּל הַשַּׁיָּכִים לְמִין הָאֱנוֹשׁוּת הֵם:

• מֵתִים בְּרוּחַ

• נִדּוֹנִים

• חוֹטְאִים

אָמְנָם, אָנוּ זַקּוּקִים לְמוֹשִׁיעַ!